יהודה ציפורי קואוצ'ר אישי, מאמן זוגי ומנחה הורים

את הטקסט הבא כתבה מיכל דליות 
בחרתי לשתף אתכן 

לכל ההורים, הסבים והסבתות, טקסט חשוב ביותר !

"מלך שלי, נסיכה שלי", אלו ביטויים שגורים בפינו, ההורים. אני מנסה לחשוב על הדור של הורי מדברים איתנו, דור הילדים במילים "מלך, מלכה, נסיכה", ולא מצליחה. לא משום שהורינו חשבו אותנו לעבדים או למשרתים אלא משום שהורינו ראו בנו את מה שאנחנו - ילדים. ילדים שיש לתת להם מקום בחיי המשפחה אבל הם לא מלכי הבית, הם לא קובעי המדיניות והם לא חורצי המשפט, ילדים שהם נכס לבית לא רק במובן של להעניק להם ולתת אלא נכס במובן שלילד במשפחתו יש תפקידים ובהתאם לגיל. מרגע שעמדנו על דעתנו ידענו שיש לנו תפקידים בבית: לרוקן אשפה, להביא את האחים הקטנים מן הגן, וככל שבגרנו גדלו עמנו התפקידים. לא קראו לנו נסיכים אבל הרגשנו משמעותיים, הרגשנו שאנו מחזירים משהו ממה שהורינו מעניקים לנו יום יום. לא הרגשנו עבדים או משרתים.

החינוך המודרני, יושב על ערכי הפסיכולוגיה החדשה של הילד, זו השמה את הילד במרכז. הורים בעולם המודרני נטלו בשמחה את הצבת הילד במרכז אבל שכחו שילד הוא חלק ממעגלים חברתיים ותהליכים סוציאליים חיברותיים שהוא עובר שחייבים להלקח על ידו בחשבון בהתנהלותו בחברה. תפקיד ההורים בחינוך המודרני השם את הילד במרכז אם כן הוא לא ללמד את הילד כי הוא מרכז העולם וכל דבר שירצה ימומש אלא ללמד את הילד שכשם שהוא דורש כבוד לגופו ולנפשו כמרכז כך הוא אמור לאפשר מקום לילדים אחרים ולבני אנוש אחרים בסביבתו. אכן, כמה לא מפתיע, חוזרים לביטוי הפשוט "ואהבת לרעך כמוך" - מקומך בעולם חשוב, אתה חשוב לנו וכשם שאנו מטפחים אותך באהבה ובכבוד כך תכבד ותאהב את האחר שגם לו מקום בעולם . משום מה סעיף א בחוזה ההורי השם את הילד במרכז מקויים היטב על ידי הורים צעירים וחדורי האהבה אך הסעיף השני בחוזה, של ללמד את הילד את מקומו גם ביחס לאחר , חלק זה הושמט.

עד כדי כך הורים שכחו זאת שהמוטו בגידול ילדיהם אינו חינוכם, הכנת לחיים ומתן כלים לחיים, בניית בטחונם עצמי לקראת מציאת מקומם בעולם אלא הורים נטלו על עצמם את התפקיד של "לעולם לא אאכזב את בני/בתי, המלך או הנסיכה שאני מגדל. תפקיד שכולו ריצוי. תפקיד שתכליתו לא לספק לילד את מה שהוא צריך אלא את כל מה שהוא רוצה.

זה מתחיל בסמנטיקה, בצורה הדיבור הזאת שבה אנו פונים לילדינו. מלך, מלכה וכו.

פתגם ערבי ידוע אומר (בתרגום לעברית): "אם אני נסיך ואתה נסיך, מי ינהג את החמורים בדרך?"
ואני שואלת את ההורים, אם ילדכם נסיך, ובנותיכם מלכות, מי העבדים? מי משרת אותם ואת רצונותיהם, שהרי בכל מקום שיש מלך יש עבדים ויש מי שמרצה אותו.

התשובה ברורה. גדל פה דור של ילדים הסבורים שתפקיד הוריהם לרצות אותם גם על חשבונם שלהם ועל חשבון עקרונות וסדר עדיפויות: בעבודתי במשרה חינוכית נתקלתי בהורים שלא יכולים היו לשלם דמי שכלול לבית הספר בעוד ילדיהם אוחזים במכשירים סלולאריים מתקדמים ועוד בתקופה שלפני מהפיכת הסלולאר כשכל שיחה נמדד משקלה בזהב. הורים נכנסים למינוסים בבנק אך מספקים  לילדים/נסיכים בגדים ממותגים וטכנולוגיה מעודכנת.

אני רואה תינוקות בעריסתם, על הוד נסיכותם, מרגע שנולדו כבר בחוג שחיה, מסאג' ויוגה תינוקות, כשלאם היולדת אין פנאי ללכת לרופא לבדוק את התפרים או לטפל בדכאון שהיא חשה. למה לך דכאון כשאת מגדלת נסיכה?

הילד הולך לגן? יאללה, הורים פותחים קבוצת ווטסאפ לבחינת מעשיה של הגננת שמהר מאוד מבינה שעליה לרצות את הילדים על כל שגיון ואת הוריהם. הגננת מוצאת עצמה מדלגת מריצוי לריצוי ומשימת החינוך והמהות נדחקים הצידה. העקר שההורים והילדים מ ר ו צ י ם. כך הורים במסיבת סוף שנה מקבלים שי נאה, מראה מהודרת מעוטרת בזהובים שהגננת והעוזרת שלה הכינו כל הלילה כדי שההורים יצאו מרוצים. ציור של הילד עם מגנט על המקרר זאת אינה הוכחה לכלום היום.

לידעתכם, הגננת של ילדכם, המורים של ילדכם חיים ומפקדים תחת אימת קבוצות הווטס אפ שפתחתן מעל לראשם בשם טובת הילד. האח הגדול זה כאן, והצוות החינוכי של ילדכם יודע את זה ומתפקד תחת החשש מהביקורת שלכם, ההורים. אגב, זה מגיע גם לצה"ל. 

זכור לי הקבס שעלה בי כשבני חזר ממסיבת סוף שנה בגן עם ספר שהודפס במיוחד לכל ילד כששם הילד הוא הגיבור של הספר. זוועה. טיפוח נרקסיזם לשמו. קלטות שירים הנושאות את שם הילד החוגג יום הולדת גם הם נרקסיזם בתאוצה. מתכון לגידול ילד שחושב שהעולם סובב סביב הזרת הקטנה שלו.

לפני כשנתיים שאלה המחנכת של בתי את ההורים במייל קצר האם יש למשהו בבית וילונות לתרום לכתה, כי השמש מפריעה. המייל התמים הזה הפך למחול שדים, אימהות בבעלות מוטיבציה נסיכית הציעו לתפור וילונות מטלאים מרובעים, כשכל טלאי נושא את שם הילדים בכתה, על ידי רקמת השמות, או תפירת השמות בכפתורים. באיזשהו שלב נאלצתי לכתוב להורים: "כולללללללה וילון. וילון. מה יש לכם?"

היום קבוצת המייל הכתית רועשת וגועשת. ערב כתה שהיה מתוכנן ליום חמישי מכביד על חלק מההורים בשל אינפלציה ואובר בוקינג של אירועי סוף שנה, במיוחד כשיש כמה ילדים בבית. ואי ואי איזו שערוריה פרצה שהרי
הילדים י ת א כ ז ב ו , רחלמנא ליצלן. רק לפני יומיים חגגנו בכתה מסיבת סיום מושקעת עם בופה חלומות אז מה? יבוטל ערב הכתה? מה פתאום? הם יתאכזבו, אוי ואבוי. מחול השדים במייל טרם הסתיים, אך נאלצתי לשלוח מייל מרגיע להורים שבו כתבתי שזה ממש לא נורא אם הילד / הנסיך הפרטי מתאכזב קצת, אכזבה היא חלק מהחיים ושיש לקחת הכל בפרופורציה. מקווה שזה יעזור.

עוד מעט חופש הגדול וכולנו נפגוש את הנסיכים הממררים בבכי על ריצפת הקניונים עם שקיות מלאות בידיים על כי אמא אבא לא קנו עבורם את גחמתם האחרונה. תיכף תראו אותם, עשירים בנכסים שנקנו בזה הרגע אך כל כך מתוסכלים ובלתי מרוצים.

קצרה היריעה לתאר מה ההשלכות של גידול מלך ומלכה בבית. השלכות ברמת החברויות שלהם, יחסי עבודה שלהם, קבלת מרות, יחסי זוגיות והשלמה עם זה שאין שלמות ושלא כל דבר שירצו ישיגו, ושישמחו עם מה שכבר השיגו כי זה המתכון ללהיות מרוצה בחייך. לשמוח במה שיש.

מניפולציות להשיג דברים בדרכים עקלקלות, אי קבלת האני אם איני מושלמת, הפער בין התפיסה של ההורים את הילד כמושלם לבין מה שהוא באמת בחיים הקטנים שלו בבית הספר וביומיום הם מתכון בדוק להפרעות אכילה ולאנורקסיה וגם להתאבדויות של בני נוער,  כשבבסיסם תחושת אי עמידה בציפיות ההורים. השלכות קשות יש לטיפוח נסיכים ונסיכות שלא בפרופורציה.

צריך לחזור אחורה , לחזור להורות מטפחת, שרואה את הילד ממקום של כבוד אבל גם כזרוע משמעותית התורמת למשפחה ולחברה בה הוא חי, רק כך נחזק את הבטחון העצמי של ילדינו מבפנים, מתוך הצמחת אישיות גדולה ולא על ידי הצמחת אגו גדול היושב על מילים ריקות: נסיך, נסיכה, מלך, מלכה.

כי היכן שיש מלך ומלכה יש עבדים. ובתור ילדה שעזרה לאמא ושמרה על אחיותיה, והורידה כביסה, ועשתה ספונז'ה בכל יום שישי כדי להקל על אמה, בתור נערה שעבדה בבייביסיטרים ובללמד ילדים מתקשים על מנת לממן לעצמי מה שרציתי ולא על חשבון הורי, אני הרגשתי נסיכה אמיתית, שלא כמו היום שאנו ממהרים להכתיר את ילדינו על לא תרומה בכפם.

והאמינו לי, הנסיכים שלנו, הם מרגישים בשקר, מרגישים בפער העצום בין המילה מלך לבין "איני תורם כי איש אינו מאמין ביכולת שלי להיות משמעותי".

בואו ניקח את ילדינו אלינו בחזרה. "ילד שלי, ילדה שלי". זה המון! זה כל כך הרבה! זה בעצם הכל!

מיכל דליות